<h1>ספר התרומות שער מ"ה</h1>
<h2>דף יח.</h2>
גם יש דרך אחרת שאינו משמט והוא אם מסר שטר חובו לג' הנקראים ב"ד ואמר להן רבותי אתם תגבו לי חוב זה אינו משמט. וכדתנן [שביעית פ"י מ"ב] המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט. וכן ב"ד שגמרו את הדין וכתבו איש פלוני חייב לאיש פלוני ליתן לו כך וכך אינו משמט, שזה כגבוי הוא וכאלו בא לידו ואינו כמלוה. וכדגרסינן בשביעית [שם] כל מעשה ב"ד אינן משמיטין. ונ"ל שהמוסר שטרו לב"ד אינו כענין הפרוזבול, כי הפרוזבול אינו מועיל אלא בחוצה לארץ ואינו בא אלא בב"ד חשוב, (וכדלעיל) [כדלקמן דין ט"ז], וזה דבר חזק יותר ממנו. וראיה לדבר ששניהם נשנו במשנה במסכת שביעית מוסר שטרות לב"ד ופרוזבול לבד. ואע"ג דכתב [בפרוזבול] מוסרני לכם, כך היה אומר אבל לא היה מוסר. וזהו מה שהקל ר"ג. אבל מסר [שטרו] חזק ומועיל יותר מפרוזבול, ויכול להיות אף בהדיוטות הואיל ויהיו ג' בני אדם. כך נראה לי באמת. גם יש דרך אחרת שאינו משמט והוא אם הלוהו ותבעו וכפר בו והגיע שמטה והוא בכפירתו, והודה אחר שעברה שביעית או שבאו עליו עדים אחר השביעית, אין השביעית משמטת. וכן פסק הר"מ ז"ל [שמטה פ"ט ה"ח]. וראייתו מן הירושלמי בפרק הניזקין [ה"א] מלוה שנעשת כפרנית אינה משמטת, כפרנית שנעשת מלוה נשמטת. וכך פירושו, אם הלוה לו קודם שביעית וכפר לו ועמד בכפירתו בסוף שביעית ולאחר [שביעית] הודה לו או שבאו עדים אינה משמטת, דלא קרינא ביה לא יגוש, אבל אם מתחלה כפר והודה לו בשביעית קודם סוף אלול נשמטת, דקרינן ביה לא יגוש. ויש קצת ראיה מן הבבלי דגרסינן [שבועות רפ"ו] והשביעית משמטת את השבועה. וזהו הטעם שהשביעית משמטת את השבועה וכדכתבינן וזה דבר השמטה שמוט אפילו דבור משמט. ועוד דכתיב לא יגוש ודרשינן לא לשלם ולא לישבע. ויש שהקשה פשיטא שהשבועה נשמטת, שהרי עיקר החוב הוא נשמט ותו ליכא שבועה, דהא אפילו הודה נמי פטור, דשביעית משמטת. ולא מצינן למימר דאיירי בשבועת השותפים, דכה"ג שבועה אינה משמטת, דכל שהחוב משמט משמט את השבועה, ובשיתוף שאינו משמט שביעית גם השבועה אינה משמט. ולפיכך יש לתרץ דלעולם בשבועה של עסקי חוב קא מיירי, ודקא קשיא לך הרי השמיט החוב, הא קמ"ל דכיון דאם יודה לו אחר שביעית יתחייב בחובו, שהרי שביעית אינו משמט חוב שכפר בו, שהרי אינו ביגוש, אפילו הכי השבועה משמטת השביעית. וכן יש דברים אחרים שאינה משמטת כגון הקפת חנות ושכר שכיר. כדתנן [שביעית פ"י מ"א] הקפת חנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה משמט, שכר שכיר אינו משמט ואם עשאו מלוה הרי זו משמט. וכן האונס והמפתה ומוציא שם רע אינם נשמטים ואם זקפן במלוה נשמטים. ומאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין, וכדאיתא בגיטין פרק שני [י"ח ע"א]. וכן כתובת אשה אינה נשמטת אם גרשה קודם השמיטה. ואם פגמה אותה או זקפתה עליו במלוה הרי זו נשמטת. והכי איתא בגיטין פרק שני [י"ח ע"א] בפלוגתא דרב ושמואל. וקי"ל כשמואל. וכן תלמידי חכמים שהלוו זה לזה ומסר דבריו המלוה לתלמידים ואמר מוסרני לכם כל חוב שיש לו שאגבנו כל זמן שארצה אין צריך פרוזבול אחר מפני שהם יודעים ששמטת כספים בזמן הזה אינו אלא מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית וכדגרסינן בפרק השולח [גיטין ל"ז ע"א] רבנן דבי רב אשי מסרי מלייהו להדדי רבי יונתן מסר מיליה לרבי חייא בר אבא, אמר ליה צריכנא מידי אחרינא, א"ל לא צריכת. אלמא שאין צריכין פרוזבול ואף לא שימסור את שטרו להם אלא במסירת הדברים די להם. וכן פסק הר"מ ז"ל [שמו"י פ"ט הכ"ז]. גם יש שבועות שאין השמטה משמטת אע"פ שמשמטת אף השבועה, כגון שבועת הדיינין וכל כיוצא בה מדברים [שאני] יודע בהם עסקים של מלוה שהשביעית משמטת, אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהם שאף אם יודה בהם משלם ולא תשמטם שביעית שהרי אינן עסקים של מלוה, הרי זה נשבע אף אחר השמטה. וכן פסק הר"מ במז"ל.
<h2>דף לו.</h2>
גם יש דרך אחרת שאינו משמט והוא שיעשה פרוזבול על ההלואה, וכדאיתא בגיטין [ל"ו ע"א] שתקן הלל. ואין הפרוזבול מועיל אלא בזמן הזה שהוא משמט מדרבנן. וזה גופו של פרוזבול, מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני כל אותו חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה. והדיינין חותמין למטה או העדים שראו שמסר לפניהם אל הב"ד. ואין כותבין פרוזבול אלא בפני ב"ד חכמים גדולים ביותר ושהמחוהו רבים עליהם, כב"ד של רבי אמי ור' אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם, אבל שאר ב"ד אין כותבין. וכדגרסינן פרק השולח [גיטין ל"ו ע"ב] איבעיא להו כי תקן הלל פרוזבול לדריה תקין או דילמא לדרי עלמא הוא דתקין, למאי נפקא מינה לבטוליה, אי אמרת לדידיה תקין מבטלין או דילמא לדרי עלמא תקין אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, ומהדרינן ת"ש דאמר שמואל לא כתבינן פורזבול אלא או בי דינא דסורא או בי דינא דנהדרעא, ואי ס"ד לדרי עלמא תקין בשאר בי דינא נמי לכתבו, ומשני דילמא כי תקין הלל לדרי עלמא כגון בי דינא דרבי אמי ורבי אסי דאלימי לאפקועי ממונא אבל כ"ע לא. ומשום הא מילתא איכא מ"ד דהאידנא דלית לן ב"ד הגדול לית לן למיכתב הפרוזבול ואי עבד לא מהני. ומסתברא שכל ג' בקיאין בדין ובענין פרוזבול ויודעין מצות שמטה והמחוהו רבים עליהם באותה העיר שהן דרין בה הרי הן באותה העיר ובאותו זמן כבי דינא דרב אסי וראויין להפקיע ממון בני עירם בתקנתם הנראה להם כמו הם בדורם. וכדגרסינן במסכת ר"ה [כ"ה ע"א] ויעל משה ואהרן ושבעים מזקני ישראל, למה לא נתפרשו שמותם של זקנים ללמדך שכל ג' וג' שנתמנו ב"ד על ישראל הרי הן כב"ד של משה.
ולעולם אין כותבין פורזבול אלא על הקרקע. פירש רש"י [גיטין ל"ז ע"א] שיהיה קרקע ללוה, וטעם הדבר שאם אין ללוה קרקע אין מצוי מי שילוה לו מעותיו, וכי תקון להלואה דשכיחא למילתא דלא שכיחא לא תקון, וכדתנן בשביעית [פ"י מ"ו] אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. ואם אין לו קרקע מזכהו בתוך שדהו כל שהוא וכותב. וכמה [גיטין ל"ז ע"א], אמר רב אפילו קלח של כרוב. ואמר רב יהודה השאילו מקום לתנור כותבין עליו פרוזבול. ות"ר אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול, לו ולערב אין לו קרקע ולחייב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדרבי נתן. גרסינן בירושלמי [שביעית פ"י ה"ג] רב אמר והוא שיש לו קרקע ללוה ולמלוה. ומפני זה הירושלמי שפסק שקרקע צריך לפרוזבול על כן הצריכו הראשונים לכתוב טופס פרוזבול בהקנאת קרקע, דבודאי כל ש"ח בכתיבה ומסירה נקנה בלבד, והם כתבו והמסירה אגב קרקע. וזה מה שכתב ה"ר יהודה אלברצלוני ז"ל ענין שטר והקנאת פרוזבול כך הוא, הולך המלוה אצל ג' עדים, ויש אומרים אפילו בב', ואומר הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי ג' דיינין דאינון פלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני. ודי לו אם יחתמו לו אותן עדים באותו פרוזבול שהם ראו כי בפניהם מסרו בפני הדיינין ואע"פ שאין הדיינין חותמין בו. מיהו אם חתימי דייני טפי מעלי ואין צריך שם עדים כלל. וזהו ששנינו [שביעית פ"י מ"ז] הדיינין חותמין מלמטה או העדים. וזהו נוסח שטר פרוזבול, אנו ב"ד החתומים כך היה שבא לפנינו פלוני בן פלוני ואמר לפנינו רבותי הרי שיש לי חובות על פלוני ופלוני והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' גרמידי מן ארעא דאית לי על גביהון ארשיתי יתכון למגבא כל ש"ח דאית לי על איניש, ומעתה תהוו לי דייני ותגבוהו ותקבלוהו לי, ואם לא תגבוהו אתם מעתה כיון שמסרתי לפניכם פרוזבול זה הרי אני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה, ואנו ב"ד כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוזבולא כדאמור רבנן כתבנא וחתמנא ביום פלוני בירח פלוני לשנת פלוני האי שטרא דפרוזבולא כדנהגא מימי הלל הזקן וכדתקון רבנן מיומא דנן ולעלם, ומדאתעביד הדין עובדא קדמנא ייפינו כחו דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב ורשות שיש לו אצל כל אדם עד יומא דנן, וכן החזקנו כחו בתקנתא דרבנן והכל שריר וקיים, ע"כ. ולא שנא כתיב בלשון דיינים וחתימי סהדי ולא שנא כתיב בלשון סהדי דמסהדי מאי דאמר לדייני וחתימי סהדי כשר, וכדאיתא בפרק השולח [גיטין ל"ג ע"א] הדיינים חותמין למטה או העדים.
תנן התם [שביעית פ"י מ"ה] אחד שלוה מחמשה כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד, חמשה שלוו מאחד אין כותבין אלא פרוזבול אחד לכלן. ותו תנן התם בשביעית [מ"ו] היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול. רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופין. פירוש, יתומים שלוו כותב מלוה פרוזבול שלו עליהן הואיל ויש לו קרקע לאפוטרופוס שלהן ואע"פ שאין להן קרקע, וכדלעיל שאין כותבין פורזבול אלא א"כ יש ללוה קרקע. אבל יתומים שלוו לאחרים אינן צריכין פרוזבול, כדתניא בגמרא דהשולח [גיטין ל"ז ע"א] אמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אינן צריכין פרוזבול ר"ג ובית דינו הן אביהן של יתומים וכאלו נגוש ועומד כל חוב שלהן הוא. ופרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול. והכי תנן בשביעית. וכן פסק הר"ם ז"ל [שמו"י פ"ט הכ"ב] שאם כתב הפרוזבול תחלה ואחר כך הלוה אינו מועיל כלום אלא משמט עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלוה, נמצא אומר שכל מלוה הקודמת לפרוזבול אינה משמטת ואם הפרוזבול קודם למלוה הרי זו נשמטת, לפיכך הפרוזבול מוקדם כשר, כיצד, כתב הפרוזבול בניסן והקדים זמנו מאדר כשר, שהרי הורע כחו שאינו משמט אלא עד אדר, אבל אם איחר זמנו וכתבו מאייר פסול, שהרי מיפה את כחו שהוא משמט עד אייר שלא כדין, שהרי אין דינו שיהא משמט אלא עד ניסן בשעה שהן מסירת הדברים לבית דין.
וענין הפרוזבול אע"פ שאין מוציאו המלוה אם טען פרוזבול היה לי ונאבד ממני נאמן, וכדאיתא בפרק השולח [גיטין ל"ז ע"ב]. ולא עוד אלא שאנו פותחים לו ואומרים לו שמא פרוזבול היה לך ונאבד, אם השיב [כן] היה לי פרוזבול נאמן, ואם השיב לא היה לי פרוזבול אבד את חובו. וכדגרסינן בפרק השולח [שם] כי אתו לקמיה דרב אמר להו מידי פרוזבול הוה לך כגון זה פתח פיך לאלם הוא, דמסתמא לא שביק התירא ואכיל איסורא. ולמעלה כתבנו בשם הרז"ה ז"ל דה"נ אם טען על מנת שלא תשמטם לי בשביעית הלויתיך נאמן. וכן אם תובעו מלוה ע"פ וטען הלוה שפרוזבול זה קודם ההלואה נעשה והמלוה טוען לו כי לאחר ההלואה נעשה נאמן. וכן אם טען המלוה מלוה זו הקפת חנות היתה או שכר שכיר שאין בהם מצות שמטה והנתבע אומר לא כי מלוה היתה, בכלן פסק הרמב"ם ז"ל [שמו"י פ"ט הכ"ה] כי התובע נאמן במגו שיכול לומר פרוזבול היה לי ואבד. ואיכא לאקשויי עליה דהא לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא, דבשלמא בחוב בשטר ההיא אוקמי ממונא מקרי, דדוקא שטרא זיפא [לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא] הא שטרא לאו זיפא אמרינן ביה מיגו לקיומי שטרא ואפילו לאפוקי ממונא, וכדאיתא בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ב ע"א] גבי עובדא דאבימי, וכמו שכתוב בשער י"ז שהקדמנו, אבל ע"פ או בשטר זיפא בודאי לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא, וכדאיתא בפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ב ע"ב]. והנה הרב ז"ל כתב שאפילו למלוה על פה נאמן התובע לטעון הקפת חנות היא במגו. ויש לתרץ כדי להעמיד דבריו דשאני הכא דלתובע מסייע ליה חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, ומשום הכי נאמן התובע ואע"פ שהאחר מוחזק ומוציאין ממנו. ואיכא מ"ד דבכל מקום שהוא נאמן התובע מיהו משתבע היסת ושקיל. ולא בריר לן.
גרסינן בגיטין פרק השולח [ל"ו ע"א] מתניתין הלל התקין פרוזבול מפני תקון העולם. גמרא, מי איכא מידי דמדאורייתא משמטת שביעית ואתי הלל ותקן דלא תשמט. ומתרצי אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתניא רבי אומר וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע, דהיינו בזמן שיושביה עליה, אתה משמט כספים, בזמן שאין אתה משמט קרקע, כגון בזמן הזה שאין יושביה עליה שאנו עכשו בחוצה לארץ, אין אתה משמט כספים, ותקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית. ראה הלל שנמנעו להלוות זה לזה עמד והתקין פרוזבול. ומקשינן ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט ומתקני רבנן דתשמט כדי להפסיד ממונו של זה. ומשנינן אמר אביי שב ואל תעשה שאני, כלומר אין זה עוקר מה שכתוב בתורה בידים אלא תוספת הוא שהוסיפו חכמים על תקנת תורה. רבא אמר הפקר ב"ד הפקר. ותו גרסינן התם [ל"ז ע"ב] המחזיר חוב בשביעית לחבירו צריך שיאמר משמט אני, ואם אמר אעפ"כ יקבל ממנו שנאמר וזה דבר השמטה שמוט. אמר רבא ותלי ליה. פירוש, המלוה אומר ללוה משמט אני כשמביא לו מעותיו והלוה היה אומר לו אעפ"כ קבלה ממני, ובהא קאמר אע"פ שאמר לו למלוה אעפ"כ לא יצניעם המלוה מיד אלא תולה ומעמיד המעות לפניו שיחזירם במצות שמטה, כדי שלא יהא נראה שלא גמר בלבו להשמיט. ותו גרסינן [שם] אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק ביה זוזי רבא, אייתינהו ניהליה בשביעית, א"ל משמט אני, שקלינהו ואזל, אתא אביי אשכחיה דהוה עציב אמר ליה אמאי עציבת א"ל הכי הוה מעשה, אזל לגביה א"ל אמטיית זוזי למר, א"ל אין, א"ל ומאי אמר לך, אמר לי משמט אני, א"ל ואמרת ליה אע"פ כן, א"ל לא, א"ל ואי אמרת ליה אעפ"כ מי הוה שקלינהו זיל אמטינהו ואימר ליה אעפ"כ, אזל א"ל אע"פ כן ושקלינהו מיניה. כל זה הוא בפרק השולח. ובמסכת שביעית [פ"י מ"א] תנן השביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר. הקפת החנות אינה משמטת, ואם עשאה מלוה הרי זו משמטת. שכר שכיר אינו משמט, ואם עשאו מלוה משמט. גרסינן בפרק השולח [גיטין ל"ז ע"א] רב ושמואל דאמרי תרוייהו בשטר שיש בו אחריות נכסים שלא בשטר שאין בו אחריות נכסים, וכל שכן מלוה על פה. ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו בשטר שאין בו אחריות נכסים שלא בשטר מלוה על פה, אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט. ותניא כותיה דר' יוחנן ור"ל דתניא ש"ח משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט. ותו תניא סיים לו את השדה בהלואתו אינו משמט, ולא עוד אלא אפילו כתב לו כל נכסי אחראין וערבאין לך אינו משמט. ואע"ג דתניא כותיה דר' יוחנן ור"ל קי"ל כרב ושמואל, כדגרסינן [שם] קריביה דרב אסי הוה ליה ההוא שטרא דהוה כתיב ביה אחריות נכסים אתא לקמיה דר' אסי א"ל אינו משמט, אתא ר' אסי קמיה דר' יוחנן ושייליה, א"ל משמט, אקשי ליה והא מר הוא דאמר אינו משמט, א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, א"ל והא תניא כותיה דמר, א"ל ההיא [דלמא] בית שמאי היא דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי ולית הלכתא כותיה, הלכך אינו משמט.
ועתה יש לנו לברר אם נוהג בזמן הזה שמטת כספים אם לאו. וכתב הרב בעל העטור בשם ה"ר יהודה אלברצלוני ז"ל דהני מילי דנוהג שמטת שביעית בכספים הני מילי בארץ ישראל ובזמן הזה אבל בחוצה לארץ לא, ואפילו פרוזבול לא צריך. ושמואל דקאמר [גיטין ל"ו ע"ב] האי פרוזבול עולבנא דדייני הוא, לאותן שדרין בארץ ישראל קאמר, דהא לאחר חרבן הוה, ע"כ. גם ה"ר זרחיה בתשובתו פסק שאינו נוהג עכשיו. וזה טופס דבריו שהשיב על לוה [שטען] שכבר השמיטתו לחובו בחיי אביהן, תשובתנו הרמתה לאחינו ורבותינו שבמרשילה ז"ל וזה דבר השמטה, כשתמצי לומר לדברי חכמים כשבטלו היובלות, יובלות בטלו שמטות לא בטלו, ר"ל כשחזרו השמיטין חזרו חזרה גמורה מדבר תורה בקדושת עזרא אע"פ שבטלו היובלות בטלה גמורה, ולדברי רבי כשבטלו אלו בטלו אלו וכשחזרו אלו חזרו אלו, בין מדברי תורה בין מדבריהם, בין בארץ בין בח"ל, ובלבד בחובת הגוף. ואי אתה יכול לומר חזרו שמיטין ולא חזרו יובלות, שאם אתה אומר עקרת ובטלת קשר של קיימא שקשר הכתוב שני שמטות ותלאן זו בזו, דכתיב וזה דבר השמטה שמוט [בשני שמטות] הכתוב מדבר, וכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון. ותמה על עצמך למה יתקינו זכר לשמטה ולא יתקינו זכר ליובל, והלא בכל אחת מהן יש חובת קרקע וחובת הגוף. נמצאת אתה אומר לדברי רבי כשם שעשו מדבריהם זכר לשמטין עשו זכר ליובלות. ומצינו סמך וסעד לדבר זה בספר בן גוריון הכהן שכתב כי שנת היובל נתקדשה בימי אחד ממלכות בני חשמונאי. וההיא שמעתא דערכין [ל"ב ע"ב] ודאי כרבנן אזלא ודלא כרבי. וכן ההיא דתניא [תו"כ פ' בהר] וחכמים אומרים שמטה נוהגת אע"פ שאין היובל נוהג, ואין היובל נוהג אא"כ עמו שמטה, הא נמי דלא כרבי. אלא ההיא דמסכת גיטין קרובה ונוטה לדברי רבי מפני שרוב השמועות ששם הולכות להקל בתורת פרוזבול. ואל יקשה בעיניך מעשה דאושפיזכניה דרבי שמלאי דאמרי התם [קדושין ס"ט ע"א] בשני רבי שמלאי עבד עברי מי הוה והא אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. אין זה קשה עלינו לפי שלהתיר עבד עברי בשפחה כנענית נאמר הדבר ההוא, ואם יהיה היובל נוהג מדבריהם לא אמרו חכמים בדבר להקל מדברי תורה אלא להחמיר על דברי תורה.
כללו של דבר לדברי רבי השמטין והיובלות חבילה שאינה מתפרדת וקשר שאין לו היתר. וכל המעשים שמצינו בתלמוד בתורת שביעית ובהשמטת כספים אין להקשות מהם על מה שכתבנו, שהדבר ידוע שבימי רבותינו חכמי המשנה והתלמוד היו בתי דינין גדולים קבועים בארץ שהיו מקדשין את החדש, ואפשר כמו כן שהיו מקדשין את השנה זכר ליובל, עכשיו שאין בית דין יכול לקדש שנה ולא חודש בידוע שבטלו היובלות בטלה גמורה ובטלו אף השמטות עמהם, לדברי רבי, לפי ששתיהן מצות קשורות [ו]תלויות זו בזו. והדעות והלבבות מכריעים ומטים לדברי רבי, וכל שכן עם המנהג שהעולם נוהג. ואע"פ ששנו בתלמוד [ברכות כ"ב ע"א] נהוג עלמא כתלתא סבי, יש לך להוסיף רביעי כגון זה. זה מצאה ידינו להעמיד דברי הגאונים ז"ל והמנהגים הנכונים מסורים לבנים מאבות הראשונים ומזקנים הקדמונים. והדן אותנו לזכות המקום ידינו לזכות. עוד יש לנו לומר אפילו לדברי חכמים השמטים צריכין קדוש בית דין, כדכתיב [ויקרא כ"ה] וספרת לך, ודרשו חכמים בספרא [פ' בהר] ספירה בב"ד, והתם בערכין אמרינן מנו יובלות לקדש שמטין, למדנו שאף שמיטין צריכות קדוש ב"ד כשם שהיובל צריך קדוש ב"ד, כדכתיב [שם] וקדשתם את שנת החמשים שנה. ומה שדרשו רבותינו [ר"ה ח' ע"ב] שנים אתה מקדש יש במשמע זה כל השנים הקדושות ביובל שהן שבע שבתות שנים שכלן צריכות קדוש, שלא הוציאו מכלל קידוש ב"ד אלא שבת בראשית בלבד. וכההיא דאמרינן התם [נדרים ע"ח ע"ב] מועדי ה' נאמרו שבת בראשית לא נאמרה. וכן מצינו ששותה קדושת שביעית לקדושת יובל ולמדות הן זה מזה, כמו שדרשו רז"ל [סוכה מ' ע"ב] קדש תהיה לכם בהויתה תהא, הא כיצד לוקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערים בשביעית. הא למדנו לקדושת שביעית מקדושת יובל שכלן שבתות ב' הן. ולרוח משפט יושב על המשפט הראב"ד בר יצחק יש טעמים על דרך אחרת הנם כתובים על ספר תשובותיו ומשם יתברר לכם כי גם הוא היה סומך ועוזר מחזיקי המנהג שלא להשמיט כספים בזמן הזה בחוצה לארץ. גם אנחנו יצאנו בעקבי הצאן לרעות על משכנות הרועים שלא לפרוץ גדר וגבול שגדרו וגבלו הראשונים, ואם יצאו דברינו אל תבונה אחרת אל יחשוב אדם בזה, כי כתבנו מה שנראה לנו. וה' יצילנו מכל מכשול ועון.
ואם יעלה על לב אדם להקשות עלינו מן הנמצא בענין בתלמוד ירושלמי [גיטין פ"ד ה"ג] שיתראה לנו משם שיש הפסק יובלות בלא הפסק שמטים אף לדברי רבי, נשיבנו התשובה שהשיבונו במעשה דאושפיזכניה דרבי שמלאי, כי מפני שנפסקה תורת עבד עברי מן היובלות, ויש מן התנאים שעושה שילוח עבדים עקר היובל, כדברי רבי יהודה שהיה אומר אין יובל אלא א"כ שלחו [ר"ה ט' ע"ב], לפיכך תפס לו הירושלמי לשון הפסק יובלות, משא"כ בשמטים שכשחזרו מדבריהם חזרה השביעית בכל חקותיה ובכל משפטיה, [ו]לעולם עשו ועשו זכר ליובלות דקדושת הארץ אע"פ שפסק שילוח עבדים שהוא העיקר, כי מאחר שהוזקקו לעשות זכר ליובל שהרי קשרן הכתוב ותלאן זו בזו. עוד אם יקשה המקשה עלינו מקדושת מועדי ה' שהיא נוהגת היום בלא קידוש ב"ד אע"פ שהן צריכין מן התורה, ויהא סבור לדמות להם קדושתן אף בזמן הזה, נשיב ונאמר כי בימי הלל ב"ר יהודה הנשיא שהתקין לנו לקבוע המועדים על פי החשבון נתקדשו כל המועדים על פיו לכל הדורות הבאים אחריו, מפני שהוא חובת הגוף ונוהגת בכל מקום ובכל זמן מן התורה והוצרך העולם לכך, משא"כ ביובל ובשביעית שרוב חקותיהם ומשפטיהם הם חובת קרקע, וכשפשט החורבן על כל ארץ ישראל ובטלו חובת קדושתה מפני החורבן מאין יושב בטלו חובת הגוף התלויות ביובל ובשביעית עם חובת הקרקע. תדע שכן הוא, אין לך קטן מן החכמים שאינו יודע לקבוע מועדות לחשבון, ובשנת השמטה נבער כל אדם ושבו כל החכמים כיונה פותה שנפל בבירא, פותה, כי כלם מגששים כעורים קיר בפירוש שמעתא דרב הונא בריה דרב יהושע [ע"ז ט' ע"ב] היא כמאן דלא ידע כמה שני בשבוע, ואין לכל המפרשים שנה שביעית שתעלה כאחת לזה ולזה מפני [שרבו בה] הספקות והחלוקות, ואם היתה השמטת כספים נוהגת על מה לא נתיישבו הגאונים ז"ל בה אשר מעולם, כאשר נתיישבו לעשות תקנה לגבות ממטלטלי היתומים לב"ח. וכלל הדבר כי על המנהג אנו סומכין אפילו בדבריהם שנראין כיוצאין משטת ההלכה, כגון תקיעת של ר"ה, וראיית טרפות במקומות סדורות ותכופות, וכן בשאר הלכות רופפות, כמו שאמרה בירושלמי [פאה פ"ז ה"ה] כל הלכה שהיא רופפת בידך צא וראה היאך צבור נוהג. עוד יש מי שאומר שמאחר שאין ראיה להשמטת כספים שנוהג בזמן הזה בחוצה לארץ אלא ממעשה דאבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי [גיטין ל"ז ע"ב], אין לנו ללמוד הלכה למעשה אלא כיוצא בו, ואנו רואים שאבא בר מרתא לא היה בדעתו ליכנס לפנים משורת הדין, שהרי לא אמר אע"פ כן אלא בתחבולה שהיא כערמה, ואנן תנן [שביעית פ"י מ"ט] המחזיר חוב לחברו בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, ובודאי בדא"ל אעפ"כ קא מיירי, הנה לא רצה לעשות נחת רוח לחכמים, ועם כל זה לא פטר עצמו מתחלה שלא להחזיר (על) המעות עד שהחזיר ואמר לו רבה משמט אני. למדנו מזה שכן ראוי לכל אדם לעשות שלא יפטר עצמו [ועד] שיחזיר החוב ויאמר לו המלוה משמט אני ואין לו לעכב מלהחזיר עד שישמע מפי חבירו משמט אני. ואם מת המלוה היורשים פטורים לומר משמט אני, כדתניא בתוספתא [שביעית פ"ח ה"ח] רבי שמעון אומר הוא משמט ואין יורשיו משמיטים שנאמר כל בעל משה ידו. וא"ת א"ה על מה תנן המחזיר חוב לחבירו בשביעית דמשמע חזרה בדיעבד אבל אינו זקוק בתחלה להחזיר, יש לנו להשיב, משנתינו לא נשנית אלא בארץ ישראל אז בזמן שהיתה שביעית נוהגת דבר תורה, אבל בזמן הזה ובחוצה לארץ לא נלמוד אלא ממעשה דאבא בר מרתא שהוא דומה יפה לנדון שלפנינו. כ"ש בדין היתומים שי"ל אלו הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר פרוזבול היה לי ואבד או לא הלוותני אלא על מנת שלא תהא שביעית משמטת. וזה הטעם נכון לסמוך עליו בדין זה ואפילו בממון שאינו של יתומים, כיון דכל מאן דיזיף אדעתא דמנהגא מוזיף וה"ל כמלוה על מנת שלא תשמט בשביעית, ע"כ דבריו. גם הראב"ד ז"ל כתב כי מפני שראה שהביא הרב בהלכותיו ענין פרוזבול והסוגיא כולה, נסתפק אם הוא סבור שנוהגת השמטת כספים בזמן הזה או שמא למי שנוהג מדת חסידות הוא שהשמיט. ונראה לו דהני כלהו מדת חסידות קא עבדי, והרבה האריך בזה, ע"כ. אך הר"מ ז"ל פסק שנוהגת בזמן הזה דרבנן. וכן כתב בסדר זרעים פ"ט בהלכות שמטה ויובל, מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית כו'. ועוד כתב, אין שמטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמטת קרקע שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף. ודבר זה קבלה הוא שבזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים בשביעית אפילו בארץ. ומדברי סופרים שתהיה שמטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום ואע"פ שאין יובל נוהג כדי שלא תשתכח תורת השמטת כספים מישראל, ע"כ.
וכתב הרמב"ן ז"ל בספר הזכות אני רואה דעת רבינו והגאון ז"ל בשביעית שהיא נוהגת עכשו ויש לי ללמד בה זכות. דבר ברור ומפורש הוא דאין יובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה, ואפילו היו עליה אבל היו מעורבבין שבט יהודה בבנימן ושבט בנימן ביהודה אין היובל נוהג, וכי סליק עזרא לאו כלהו ישראל סליק אלא שבט יהודה ובנימן וכהנים ולוים שגלו לבבל, כמו שמפורש בספר עזרא בכמה מקומות [פ"ח ופ"י], וכן בדברי הימים, ולא נחלקה לשבטים אלא מעורבים ישבו במקצת כרכים שכבשום עולי בבל. ומזה נלמוד שלא נהג היובל בבית שני. והכי נמי אמרינן בערכין [ל"ב ע"ב] מנו יובלות לקדש שמטין אבל יובלות משגלו שבט ראובן וגד בטלו לגמרי. ולמאן דמתרץ [שם ל"ג ע"א] דהתם עשרת השבטים ירמיהו החזירן מנו יובלות עד שגלו ומשבטלה הארץ בחורבן הבית ודאי בטלו עד הבנין העתיד במהרה בימינו, שהרי עשרת השבטים לא חזרו בימי עזרא, ומקראות מפורשין הם ואין לי להאריך. ואם נאמר שנהגו ביובל מדבריהם זכר ליובל, כמו שמצינו שנהגו במקצת מצות שתלויות ביובל בית בבתי ערי חומה, כדתנן [ערכין ל"א ע"ב] התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה. ואע"פ ששנינו בערכין [כ"ט ע"א] אין בית בבתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, אלא שנהגו בהן זכר למצוה שלא תשתכח מהן, אבל אין הדעת מסכמת ואין השכל מקבל שינהגו בכך לאחר חורבן, שהרי הארץ חריבה ושממה ביד טמאים ואין ישראל עליה אלא כעבד שלן באכסניא ולמה יחזירו בתים ושדות וינהיגו דרור בעבדים והם עבדים לעבדים. אלא בודאי מעולם לא נהג יובל בימי חכמי המשנה לאחר חורבן. והכי נמי מוכח בערכין [שם] בההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא ואתא לקמיה דרב יהודה וכו', והוינן בה מיהא דתניא אין שדה אחוזה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ואין שדה חרמין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, הא משמע שאין יובל ולא דברים התלויים בו נוהגים ואפילו מדבריהם לאחר חורבן, ואעפ"כ שמטת קרקע היתה נוהגת לדברי רבי מדבריהם, כדאמרינן בריש משקין [מו"ק ב' ע"ב] לענין חרישה וזריעה בשביעית בזמן הזה מדרבנן ורבי היא. וכן לדברי האומר [יבמות פ"ב ע"א] קדושה שניה נמי לא קדשה לעתיד לבא, מדבריהם היא. אבל לדברי האומר שלישית אין להם, שביעית דבר תורה כתרומות ומעשרות. והתם [מו"ק ג' ע"ב] איתמר ר"ג ובית דינו [נמנו] על ב' פרקים הללו שלפני שביעית והתירום בזמן שאין ב"ה קיים. וממה שעמדו למנין על הפרקים הללו אתה למד שבודאי היו נוהגים בשביעית. ואיתמר בסנהדרין [כ"ו ע"א] פוקו זרעו בשביעית משום ארנונא. ועוד בעובדי דר"ל דהתם מפורש. ובפרק המוכר את הספינה [ב"ב צ' ע"ב] אמר ליה רבי יוסי בר חנינא [לפוגיה] שמעיה אצור לי פירי תלת שנין ערב שביעית ובשביעית ובמוצאי שביעית. בפסחים פרק מקום שנהגו [נ"א ע"א] א"ל רבה בר בר חנא לבריה אל תאכל ספיחי כרוב לא בפני ולא שלא בפני, והתם [נ"ב ע"ב] איתמר בי דרב ספרא נפק גברא דחמרא דשביעית. הא למדנו לשמטת קרקע, כלומר בחרישה וזריעה דשביעית שנוהג לאחר חורבן ב"ה, וכל זמן ששמטת קרקע נוהגת בארץ שמטת כספים נוהגת בכל מקום, כדאמרינן בקדושין [ל"ח ע"ב] השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ ואפילו לרבי דכתיב כי קרא שמטה לה'. ובירושלמי גרסינן בהאי פרקא [גיטין פ"ד ה"ג] אמר רב הונא קשיתא קומי דרבי יעקב בר אחא כמאן דמר דמעשרות מדבריהם ברם כמאן דמר מעשרות מדברי תורה, והלל מתקן על דברי תורה, אמר רבי [יוסי וכי] (וכן) משעה שגלו ישראל לבבל כלום נפטרו אלא ממצות שהם תלויות בארץ ישראל והשמטת כספים נוהג בין בחוצה לארץ בין בארץ ישראל מדבר תורה, חזר בה ר' יוסי ואמר וזה דבר השמטה שמוט, בזמן ששמטת קרקע נוהגת בארץ מדבר תורה השמטת כספים נוהג בין בארץ בין בח"ל מדבר תורה, בזמן ששמטה נוהג בארץ מדבריהם [השמטת כספים נוהג בין בארץ בין בחו"ל מדבריהם], תמן אמרין ואפילו כמ"ד מעשרות מדברי תורה מודה בשמטה שהיא מדבריהם, [דתני] וזה דבר השמטה שמוט רבי אומר שני שמטין שמטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמטה נוהגת מדבר תורה, פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם. כל זה גרסת ירושלמי, ואיתא נמי בפרק אחרון ממסכת שביעית.
למדנו שאפילו לאחר (שביעית) שפסקו היובלות לגמרי שמטה נוהגת של קרקע בארץ ושל כספים בחוצה לארץ, אלא דלרבי מדרבנן ולדברי חכמים תלויה בקדושת הארץ כמעשרות, ומ"מ נוהגת היא. ולפירוש גמרא שלנו נראה שאין השמטת כספים לדברי חכמים תלויה בקדושת הארץ כלל, לא תלאה בארץ אלא רבי שתלאה ביובל. והכי נמי משמע בקדושין [ל"ח ע"ב] שאפילו במדבר נהגה לדעת חכמים. ובירושלמי נמי [למאי] דהוה ס"ד מעקרא איתמר לתרוצי מתניתין בשמטה דרבנן, והא אסיקו (רבנן) [התם] [ו]הכא דרבי היא, ורבא [גיטין ל"ו ע"ב] אוקמה [אפילו] לרבנן. ותמה על עצמך היאך טעו לומר יובל נוהג לאחר חורבן הבית והלא היובל תלוי בב"ד הגדול למנות ולקדש ולתקוע, ואין מצות שבב"ד הגדול נוהגת משגלו סנהדרין מלשכת הגזית, דכתיב [דברים י"ב] לשכנו תדרשו, וכ"ש שאפילו ב"ד כלל לא היה בארץ, שהרי משנת תר"[ע] לשטרות (די) מימי הלל בנו של רבי יהודה הנשיא בטלה סנהדרין מארץ ישראל ובטלו מומחין ממנה והוא שתקן סדר העיבור ומנה שנים וקדש חדשים לדורות, כיון שאין שם ב"ד כלל לא תוקעין ולא משמיטין ולא משלחין עבדים אין יובל נוהג, דקי"ל שלשתן מעכבים [ר"ה ט' ע"ב]. ואנו רואין לחכמי בבל אחרונים, לרב אשי ורבנן [דדריה] שהיו לאחר הזמן הנזכר בכמו שני דורות והיו נוהגין בהשמטת כספים [גיטין ל"ז ע"א]. ומה שאמר הרב מדת חסידות היתה אלמלא תקנת חכמים היא או דבר תורה אי זה חסידות יש בדבר להשמיט כספים ולנעול דלת בפני לווין. ובכיוצא בזה אמרו [ירושלמי ברכות ספ"ב] כל שאינו מצווה בדבר ועושה נקרא הדיוט. ועוד מעובדא דרב [גיטין ל"ז ע"ב] דאמר ליה מידי פרוזבול הוה לך ואבד ולא שביק היתירא ואכיל איסורא, אלמא איסורא ממש הוה להו לאינשי בהכי וטרחי בה ומיזדהרי מינה. וכבר כתבתי שלא היה יובל נוהג באותו זמן כלל, ומקריביה דר' אסי [שם ע"א] שדן לו רבי יוחנן בהשמטת כספים, ולא עוד אלא שהחמיר בה ואמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, אלמא נוהג הוא מן הדין. ולא עוד אלא שהדברים מראין שהוא דבר תורה, דאלו בשל דבריהם מדמין ועושין מעשה, וכן בדין, דרבי יחידאה היא ולית הלכתא כותיה. ולענין קדושת הארץ נמי קי"ל קדושה ראשונה ושנייה יש להם שלישית אין להם, הילכך אפילו בזמן חורבן תורה היא, ואפילו למי שתולה אותה בקדושת הארץ. וחזינא ליה לאביי הכא [שם ל"ו ע"ב] ובמשקין [מו"ק ב' ע"ב] דמוקי כרבי ורבא פליג עליה בתרוייהו ומוקי כרבנן. וסוגיין נמי בפרק בתרא דערכין [ל"ב ע"ב] דלא כרבי. ומה שהיו מקילין בפרוזבול במסירת מילי אהדדי [גיטין ל"ז ע"א] ובשני דיינים כרב נחמן [שם ל"ב ע"ב], משום דס"ל כרב נחמן באידך דאמר [שם ל"ו ע"ב] אם ישר חילי אקיימיניה, ומתקנתו של הלל אפקע ממונא ולא צריך אלא ב"ד כל דהו, דלכולהו ב"ד תקון, ולא סבר לה כשמואל דאמר בי דינא דסורא או דנהרדעא דוקא. וכן דעת רבינו הגדול ז"ל וראיה מכרעת בשמטת כספים שנוהגת שהרי שנת שמטה ידועה ומפורסמת בארץ ומנהג אבותיהם בידיהם לנהוג בה קדושת שביעית. וכן הסכימו כל הגאונים.
וההיא דאמר רבה [גיטין ל"ז ע"ב] ותלי ליה, הפירוש הנכון שבה שהמלוה תולה וממתין לו עד שיתבייש ויאמר לו אעפ"כ ויקבל ממנו. ובירושלמי בשביעית [פ"י ה"ג], משמט אני רב הונא אמר בשפה רפה והימין פשוטה לקבל. וכבר ראיתי לר"ר אברהם בפירוש במסכת ע"ז בשמעתא דרב הונא בריה דרב יהושע [ט' ע"ב] שכתב קמ"ל רב הונא דשמטת כספים נוהגת ואע"פ שאין שמטת קרקעות נוהגת, דלא ס"ל כרבי, ואי נמי ס"ל כותיה נהי דמדאורייתא לא נהגא מדרבנן מיהא נהגא ואפילו בחוצה לארץ. תנוח דעתו שהניח את דעתנו וחזר והודה על האמת. וכן דעת רש"י ז"ל כמו שכתב בפ"ק דע"ז ואין בדבר בית מיחוש וספק, ע"כ.
ויש לנו לברר למאן דפסקי דשמטת כספים נוהגת אם נכוף המלוה להחזיר שטר חוב ללוה. ומסתברא כל שטר שנמחל שעבודו גופו של נייר של לוה הוא ומוציאין מידו של מלוה ללוה. וכן הסכים עמי בזה הרמב"ן ז"ל, וכן השיב לי [תשובה סימן מ"א], שביעית משמטת את המלוה ומפקעת שעבודא לגמרי, ולא משום מצוה של זה בלבד אלא אפילו בא מלוה לעבור על דברי תורה ולתבוע חובו אחר שביעית הלוה פטור, שכבר נפקע שעבודו לגמרי, ומוציאין אותו ממלוה ומחזירין אותו ללוה, ע"כ. והיכא דזבין ש"ח באחריות ועמד הלוה וטען שנפטר מן הלוקח בטענת שמטת כספים והלוקח תובע בממון המקח למוכר, בהא נראה שאין זה נכלל בכלל אחריות כלל ואין לו עסק בענין בכאן, דמצי א"ל לאו מחמתי קאתי עלך פסידא אלא עליה דידך רמא רחמנא האי מצוה דהשמטת כספים ועליך מוטל שלא תגוש אותו. ועוד שיכול לומר את פשעת בעצמך, דאיבעי לך למעבד פרוזבול ולא היה נשמט. כל [זה] אם עדיין לא הגיע השמטה בשעה שמסרו, אבל אם כבר עבר החוב שביעית ונשמט בעצמו, בהא איכא פלוגתא, דאיכא מאן דאמר דיכול לומר המוכר כיון שאין דין אונאה לשטרות אין לך עלי כלום. ועוד דחיתא דקטרי סברת וקבילת. ואיכא מאן דאמר דהוה ליה כמי שהטעהו שיכול הלוקח לטעון כסבור הייתי שפרוזבול היה לך, אחר שמכרו בחזקת שהוא חייב לו. ובעיני כיון דטוענין ללוקח הלוקח לא יוכל להפסיד, דטענינן ליה שהמוכר שמכרו לו פרוזבול היה לו, דחזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא, וכיון דאי טעין מהימן אנן טענינן ליה נמי ללוקח. מיהו אי קא מודה מוכר דלא ה"ל פרוזבול, אי אית ליה נכסים (לשלומי) למוכר [לשלומי] מה שהטעהו שמכרו לו שטר מחול בחזקת קיים, בודאי מהימן לחוב עצמו. ואי לית ליה נכסי ובעי לאפסודיה ללוקח לא מהימן כיון שהוא חב לאחרים.
ודע והבן כי אין שביעית משמטת אלא בסוף, שנאמר [דברים ט"ו] מקץ שבע שנים תעשה שמטה וגו'. וכתיב [שם] וזה דבר השמטה שמוט. ושם הוא אומר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות, מה להלן אחר שבע אף שמטה אינה משמטת אלא לאחר שבע. הלכך המלוה את חברו בשביעית עצמה גובה כל חובו כל השנה וכשתשקע החמה בליל ר"ה של מוצאי שביעית, ונמצא אותו היום סוף שביעית, אבד את חובו ונפטר זה מלפרעו, שהרי עברה שביעית על החוב.
ועתה יש לנו לברר ולבאר בכמה אנו בשביעית עכשו. וזה יצא לנו אמתת החשבון מההיא דגרסינן בע"ז פ"ק [ט' ע"ב] אמר רב יהודה בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה שני בשבועי לחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול מכל מאה תרין ונשדי אפרטי ונטפי חדא שתא וידע כמה שני בשבועי, וסימניך כי זה שנתים הרעב. ודבר זה פרשו רש"י האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבועי קאי לסדר שמטות שהיו ישראל מונין והולכין בפני הבית, דקי"ל שביעית נהגא בזמן הזה ואפילו לרבי [דאמר בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים] (ד)מודה הוא (דבכספים) [ד]מדרבנן נהגא, ונטפי חדא שתא על שנים דמחורבן הבית עד שתא דקאים בה מהאי טעמא דתניא מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב כשחרב הבית בראשונה מוצאי שבת ומוצאי שביעית היה וערב ט"ב היה, וכן בשניה, אלמא שתא דחורבן אתחלתא שמטה למהדר [הוות]. ומאן דמני לשני חורבן לא מני לה לההיא שתא בהדי שני חורבן אלא בהדי שני דקם ביתא הואיל ונפקא ליה רובא בט' באב, הילכך מאן דבעי למימני שמטה לוספה לשנה דחורבן על מנין שני דבתר חורבן ונחשיב כללי המאות ביובלי שני יובל למאות, לקצר מנינו, ונשקול מכל מאה תרין ונשדי אפרטי. כר' יהודה דאמר [ר"ה ט' ע"ב] שנת נ' עולה לכאן ולכאן, פירוש, היא שנת יובל והיא תחלת שמטה הבאה ונמנית ליובל הבא, דאי כרבנן הא אמרי שנת נ' היא שנת יובל ובשנת נ"א מתחיל יובל הבא ונמצאת שנה מתוספת על סדר השמטה לכל יובל, אבל לר' יהודה משהתחילו למנות השמטין לא זז הסדר מז' לז' שנים, וסימניך דלא תעבד כרבנן אלא כר' יהודה למשקל תרין שנין מכל מאה, כי זה שנתים הרעב. ובמסכת ערכין [י"ב ע"ב] גרסינן לר' יהודה חורבן הבית במוצאי שביעית היכי משכחת לה, מכדי בית שני כמה הוה ת"כ תמני שני לארבע מאה פיישי איובלי שדינהו על עשרים הרי כ"ח, הרי אשתכח דבשנת השמיטה חריב. ומשני הנך שית עד דסליק עזרא וקדש לא מנו שמטין, הילכך דל מינייהו שית שני קמייתא אשתכח דבעשרין ותרתין אחריב והיא מוצאי שביעית, ע"כ.
ועל דרך זה פירש הראב"ד בפירושו, וזה לשונו, ידענו כי אחר שנבנה הבית שש שנים אחר כן ירד עזרא לשם הוא וגלותו עמו וקדש את הארץ, וכן מפורש בספר עזרא, וקדשו את הארץ ומנו יובלות לקדש שמטין, כדאיתא בערכין [ל"ב ע"ב], וכן מפורש בספר עזרא, נמצא שכל ארבע מאות ועשרים שנה שעמד בית שני לא נתקדשו מהם כי אם תי"ד שנים, טול שתי שנים, שהרי בכל מאה יש בהם עד י"ד שמטות [ועוד] שתי שנים, הרי לך מן ד' מאות ח' שנים יותר על השמטות וי"ד שנים הרי הן כ"ב שנים, נמצא כי במוצאי שביעית נחרב בית שני, הלכך אותה שנחרב בה של החורבן שנמצאת יתרה בידך על השמטות הוסף אותה על הפרטים שבידינו מן החורבן ובזה נדע כמה אנו בשבוע. והרבה תפס בספר כתוב שם על המפרשים לשני העולם מברייתו ובשמטין ויובלות מאדם הראשון מנינן, והלא אין מונין אלא או מקדושת יהושע או מקדושת עזרא, ומה יעשה וי"ד ובהר"ד. והגירסא האמיתית ל"ג לשייליה לתנא דסדר עולם אלא לשקול מכל מאה תרין. והוא האריך בזה, ע"כ.
נמצא לחשבון זה כי קע"ב שנה לאחר חורבן הבית נשלמו ד' אלפים, פירוש מן האלף הד' נשאר עדין ממנו כשחרב הבית בשניה קע"ב, הלכך חשוב בכמה שנים עומד מן האלף הה' וחבר עמהם קע"ב שנה, ובכללן נחשבת אותה שהזכרנו שיש להוסיף בחשבונו, וממה שיעלה בידו ידעהו. הא כיצד, הרי שאנו עומדין בתתקפ"ג ליצירה, קע"ב שנים שנחבר להם הרי אלף קנ"ה שנים, נמצא כי אלף שנים ונ' הן כלן שביעיות, ומן הנ' הנשארים מאלו המאה טול אחד והוסיף על נ"ה שנים שנשארו לך ונמצא שהן כלן שביעיות, ולפי חשבון זה נמצא ששנת תתקפ"ג היא שנת שביעית לשמטה בסופה כשתשליך אותם שבעה שבעה. וכן קבלה בידינו. ויש שעושין החשבון על דרך אחרת. והרמב"ם ז"ל [שמו"י פ"י ה"ה] כתב כי הגאונים ואנשי א"י כלן לא מנו אלא לשני חרבן משליכין אותן ז' ז', ולפי חשבון זה תהיה שנה זו שהיא שנת אלף וק"ז לחורבן מוצאי שביעית. ועל זה אנו סומכין. ולפי חשבון זה אנו מונין לענין מעשרות ושביעית ושמטת כספים, שהקבלה והעמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי להתלות, ע"כ. נמצא שהיא חשבון תתקל"ה, כי כן יעלה כשתחבר קע"ב עם תתקל"ה יהיו אלף וק"ז שנים לחורבן, וכתב שהיא מוצאי שביעית שהיא שנת א' לשמטה.
<h2>דף לז.</h2>
גם יש דרך אחרת שאינו משמט והוא אם מסר שטר חובו לג' הנקראים ב"ד ואמר להן רבותי אתם תגבו לי חוב זה אינו משמט. וכדתנן [שביעית פ"י מ"ב] המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט. וכן ב"ד שגמרו את הדין וכתבו איש פלוני חייב לאיש פלוני ליתן לו כך וכך אינו משמט, שזה כגבוי הוא וכאלו בא לידו ואינו כמלוה. וכדגרסינן בשביעית [שם] כל מעשה ב"ד אינן משמיטין. ונ"ל שהמוסר שטרו לב"ד אינו כענין הפרוזבול, כי הפרוזבול אינו מועיל אלא בחוצה לארץ ואינו בא אלא בב"ד חשוב, (וכדלעיל) [כדלקמן דין ט"ז], וזה דבר חזק יותר ממנו. וראיה לדבר ששניהם נשנו במשנה במסכת שביעית מוסר שטרות לב"ד ופרוזבול לבד. ואע"ג דכתב [בפרוזבול] מוסרני לכם, כך היה אומר אבל לא היה מוסר. וזהו מה שהקל ר"ג. אבל מסר [שטרו] חזק ומועיל יותר מפרוזבול, ויכול להיות אף בהדיוטות הואיל ויהיו ג' בני אדם. כך נראה לי באמת. גם יש דרך אחרת שאינו משמט והוא אם הלוהו ותבעו וכפר בו והגיע שמטה והוא בכפירתו, והודה אחר שעברה שביעית או שבאו עליו עדים אחר השביעית, אין השביעית משמטת. וכן פסק הר"מ ז"ל [שמטה פ"ט ה"ח]. וראייתו מן הירושלמי בפרק הניזקין [ה"א] מלוה שנעשת כפרנית אינה משמטת, כפרנית שנעשת מלוה נשמטת. וכך פירושו, אם הלוה לו קודם שביעית וכפר לו ועמד בכפירתו בסוף שביעית ולאחר [שביעית] הודה לו או שבאו עדים אינה משמטת, דלא קרינא ביה לא יגוש, אבל אם מתחלה כפר והודה לו בשביעית קודם סוף אלול נשמטת, דקרינן ביה לא יגוש. ויש קצת ראיה מן הבבלי דגרסינן [שבועות רפ"ו] והשביעית משמטת את השבועה. וזהו הטעם שהשביעית משמטת את השבועה וכדכתבינן וזה דבר השמטה שמוט אפילו דבור משמט. ועוד דכתיב לא יגוש ודרשינן לא לשלם ולא לישבע. ויש שהקשה פשיטא שהשבועה נשמטת, שהרי עיקר החוב הוא נשמט ותו ליכא שבועה, דהא אפילו הודה נמי פטור, דשביעית משמטת. ולא מצינן למימר דאיירי בשבועת השותפים, דכה"ג שבועה אינה משמטת, דכל שהחוב משמט משמט את השבועה, ובשיתוף שאינו משמט שביעית גם השבועה אינה משמט. ולפיכך יש לתרץ דלעולם בשבועה של עסקי חוב קא מיירי, ודקא קשיא לך הרי השמיט החוב, הא קמ"ל דכיון דאם יודה לו אחר שביעית יתחייב בחובו, שהרי שביעית אינו משמט חוב שכפר בו, שהרי אינו ביגוש, אפילו הכי השבועה משמטת השביעית. וכן יש דברים אחרים שאינה משמטת כגון הקפת חנות ושכר שכיר. כדתנן [שביעית פ"י מ"א] הקפת חנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה משמט, שכר שכיר אינו משמט ואם עשאו מלוה הרי זו משמט. וכן האונס והמפתה ומוציא שם רע אינם נשמטים ואם זקפן במלוה נשמטים. ומאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין, וכדאיתא בגיטין פרק שני [י"ח ע"א]. וכן כתובת אשה אינה נשמטת אם גרשה קודם השמיטה. ואם פגמה אותה או זקפתה עליו במלוה הרי זו נשמטת. והכי איתא בגיטין פרק שני [י"ח ע"א] בפלוגתא דרב ושמואל. וקי"ל כשמואל. וכן תלמידי חכמים שהלוו זה לזה ומסר דבריו המלוה לתלמידים ואמר מוסרני לכם כל חוב שיש לו שאגבנו כל זמן שארצה אין צריך פרוזבול אחר מפני שהם יודעים ששמטת כספים בזמן הזה אינו אלא מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית וכדגרסינן בפרק השולח [גיטין ל"ז ע"א] רבנן דבי רב אשי מסרי מלייהו להדדי רבי יונתן מסר מיליה לרבי חייא בר אבא, אמר ליה צריכנא מידי אחרינא, א"ל לא צריכת. אלמא שאין צריכין פרוזבול ואף לא שימסור את שטרו להם אלא במסירת הדברים די להם. וכן פסק הר"מ ז"ל [שמו"י פ"ט הכ"ז]. גם יש שבועות שאין השמטה משמטת אע"פ שמשמטת אף השבועה, כגון שבועת הדיינין וכל כיוצא בה מדברים [שאני] יודע בהם עסקים של מלוה שהשביעית משמטת, אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהם שאף אם יודה בהם משלם ולא תשמטם שביעית שהרי אינן עסקים של מלוה, הרי זה נשבע אף אחר השמטה. וכן פסק הר"מ במז"ל.
